"דון קישוט איש-למאנשא" הוא עיבודו המקוצר של חיים נחמן ביאליק ליצירת המופת של מיגל דה סרוונטס. ביאליק לא ידע ספרדית, ותרגם למעשה תרגום של תרגום — בעיקר מתמצית רוסית מקוצרת ובעזרת נוסח גרמני — וצמצם את כ-750 עמודי הרומן המקורי לכדי כשליש מהיקפם. את התוצאה כתב בעברית מקראית נישאת, משובצת ניבים תלמודיים, כדי להפוך את דון קישוט מדמות מגוחכת לגיבור אידיאליסט של ממש. המהדורה הראשונה של התרגום ראתה אור סביב 1911-1912; העותק המוצע כאן הוא "הוצאה שנייה", כפי שמצוין במפורש בשער הספר, שראתה אור בירושלים בשנת תר"פ (1920) בהוצאת "תרגמן" - קרן שהוקמה, על-פי הכיתוב בשער, לזכר המנוח משה צייטלין על-ידי אלמנתו - ונדפסה בבית הדפוס הוותיק של אברהם משה לונץ בירושלים.
הקשר של ביאליק ל"דון קישוט" הוא אישי ועמוק: כאברך בן 18 חסר פרוטה, שחי במרתף קר באודסה בסתיו 1891, קרא ביאליק הצעיר תרגום רוסי מקוצר של הרומן, וזה הותיר בו רושם רב-משמעות. כעבור כעשרים שנה, כשניגש לעבד את היצירה לעברית, בחר ביאליק במודע שלא לתרגם אותה כפרודיה קומית על אידיאליזם נלעג, אלא להעניק לגיבור רצינות נבואית ומרגשת - כפי שכתב בעצמו במבואו: שיגעונו של דון קישוט הוא "השיגעון הנעלה של כל החולמים והלוחמים הגדולים". חוקרי ספרות רואים ביצירה זו מפתח חשוב להבנת עולמו הרוחני והשליחות התרבותית של ביאליק.
הספר מאויר לאורך כל עמודיו באיורי קו תקופתיים, המתארים את הרפתקאות האביר ונושאו סנשו פנסה. בעותק זה מופיעה הקדשה בכתב יד בעמוד השער הקדמי. הכריכה היא כריכת הבד המקורית של ההוצאה.
ניכר בספר בלאי אופייני לגילו - למעלה ממאה שנה: שחיקה קלה בכריכה ובשדרה, כתמי הזמן על הדפים, אך גוף הטקסט שלם וקריא במלואו, כפי שניתן לראות בתמונות.
